ע"פ 36676-03-10

תקציר

הערעור מתייחס לפסק דין של זיכוי בתיק פלילי נגד יהודה עוזר וחברתו בני עוזר (1987) בע"מ, בגין ניכוי מס תשומות שלא כדין וניהול פנקסי חשבונות כוזבים. כתב האישום ייחס למשיבים 32 עבירות הנוגעות לניכוי מע"מ על בסיס חשבוניות פיקטיביות שהונפקו על ידי חברות שונות במשך תקופה של שנתיים וחצי. בית משפט השלום בתל אביב זיכה את המשיבים לאחר שמצא כי המדינה לא עמדה בנטל ההוכחה מעבר לספק סביר, שכן הראיות שהוצגו, כאשר נלקחו בנפרד או במצטבר, לא הוכיחו את העבירות. המדינה ערערה על הכרעת הדין וטענה כי שגה בית משפט קמא בממצאיו וכי די בהצטברות הראיות הנסיבתיות שהציגה התביעה כדי לבסס את אשמת המשיבים. ערכאת הערעור הסכימה עם טענות המדינה, וקבעה כי החלטת בית משפט קמא התבססה על הנחות יסוד ולא התייחסה לראיות משמעותיות ולסתירות בגרסאות המשיבים. באופן ספציפי, מתח בית המשפט ביקורת על הסתמכותו של בית משפט קמא על תפיסת החומר החשבונאי לכאורה על ידי החוקרים, אשר לכאורה מנעה מהמשיבים להציג מסמכים חיוניים. נפסק כי אין ראיות התומכות בטענה זו, ויש לייחס להם את הימנעותם של המשיבים מלהציג את המסמכים או להזמין עדים רלוונטיים. זאת ועוד, דחה בית המשפט לערעורים את טענת בית משפט קמא כי קיומן של יתרות חוב בהנהלת החשבונות של המשיבים מהווה ראיה שולית בלבד, והדגיש כי על המשיבים מוטל הנטל להוכיח כי יתרות אלה נבעו מאי סדרים בהנהלת החשבונות. באשר לחשבוניות הפרטניות, בחן ערכאת הערעור כל מקרה ומקרה ומצא כי מסקנותיו של בית משפט קמא לא התבססו על הראיות שהוצגו. בית המשפט פירט את ראיות התביעה לגבי כל חשבונית, שכללו עדויות של המנפיקים הנטענים, סתירות בהסברי המשיבים וסכומי חשבוניות שלא שולמו או שולמו חלקית, והגיע למסקנה כי גרסאות המשיבים רצופות סתירות וחסרות בסיס עובדתי. בית המשפט ציין גם את הימנעותם של המשיבים מלהציג ראיות ממשיות, כגון תדפיסי בנק או עדויות עדים, לתמיכה בטענותיהם. בסופו של דבר, קיבל בית המשפט לערעורים את ערעור המדינה והרשיע את המשיבים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום הנוגע לחשבוניות האמורות. התיק הועבר לבית המשפט קמא לצורך מתן גזר הדין. השופטים דבורה ברלינר, ג'ורג' ריד וטחיה שפירא דנו בערעור, ושלושתם הסכימו עם ההחלטה.