ע"א 8438/09

תקציר

במקרה שלפנינו, הערעור התמקד בשאלה האם יש להחיל את סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אשר עשוי לאפס את תקופת ההתיישנות אם הנתבע יודה בכתב או בבית המשפט בזכותו של התובע. מקורו של המקרה בחוזי מכר שנעשו בשנת 1992, בהם נמנעו המשיבים מלרשום את הבניין כבית משותף ואת המערערת כבעלים בתוך פרק הזמן המוסכם. התקשרויותיה הרבות של המערערת לאורך השנים הזכירו למשיבים את חובותיהם ואת הנזק הכספי שנגרם להם לכאורה עקב מחדלם, וביקשו אכיפה או פיצוי. למרות שהמשיבים הודו באי השלמת הרישום, הם מעולם לא הודו בזכות כלשהי לפיצוי. בית משפט קמא הבחין תחילה בין הודאה בהפרה לבין הודאה באחריות לפיצויים, וקבע כי זו האחרונה מעולם לא הודתה, ובכך לא השתמש בסעיף 9 כדי לאפס את תקופת ההתיישנות. עם זאת, על פסק דין זה הוגש ערעור, תוך הדגשת הפרשנות הרחבה יותר של "זכות" כזכות מושגית לביצוע, ולא רק טענות קונקרטיות של פיצוי או אכיפה. בית המשפט סבר כי הודאה בהפרה מכירה מטבעה בזכותו של התובע לסעדים שונים הנובעים מההפרה, ובכך שומרת על כוחו של התובע לתבוע פיצויים. בית המשפט דחה את פסק דינו של בית משפט קמא, וקבע כי תביעת המערער אינה מיושנת שכן ההודאה באי ביצוע מאפסת את תקופת ההתיישנות. הערעור התקבל, תוך הדגשה כי כל הכרה בהפרה חוזית כמוה כהודאה בזכותו של התובע לתבוע כל סעד הנובע מכך, לרבות פיצויים. המשיבים חויבו לשלם למערערת שכר טרחת עורך דין, אך לגופה של תביעת הפיצויים עצמה לא נדונה.