עמ"ש 29834-01-11

תקציר

מדובר בפסק דין במחלוקת על סמכות השיפוט בין בית המשפט לענייני משפחה בירושלים לבין בית הדין הרבני האזורי בירושלים. המשיב הגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני, המחייבת את מזונות חלק מהמערערים וענייניהם הרכושיים של בני הזוג. לאחר מכן הגיש המערער תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בענייני רכוש ומזונות. בית המשפט לענייני משפחה דחה את הטענות מחוסר סמכות, ופסק לטובת סמכותו של בית הדין הרבני. בערעור בפני כבוד השופט יוסף שפירא מבית המשפט לענייני משפחה נטען כי החלטת בית הדין הרבני היא "חטיפה" וכי הכריכה אינה אמיתית. השופט שפירא קבע כי החלטת בית הדין הרבני אינה חטיפה, שכן היא התקבלה לאחר דיון, והיעדר תגובה מבא כוח המערער לא הצביע על היעדר זכויות פרוצדורליות. זאת ועוד, המערערת לא הצביעה על טעמים מיוחדים לסטות מכלל הכבוד ההדדי בכל הנוגע לפסקי דין בין בית הדין הרבני לבית המשפט לענייני משפחה. לפיכך, בית המשפט לענייני משפחה הכיר בסמכותו של בית הדין הרבני בתביעת הגירושין, לרבות ענייני רכוש ומזונות האישה. עם זאת, פסיקת בית הדין הרבני בעניין מזונות ילדים הייתה חריגה, שכן הילדים לא היו צד לתביעה, והמשיב לא הציע סכום למזונותיהם. לפיכך, לבית המשפט לענייני משפחה הייתה סמכות לדון בסוגיית מזונות הילדים. השופט שפירא הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור בחלקו ולהידחות בחלקו, והמשיב חויב לשאת במחצית ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין של המערערים. השופטים תמר בזק-רפפורט ודוד מינץ הסכימו עם התוצאה.