ע"א 130/50

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך על הסכם שכירות בו היו מעורבים יהושע שינדלר, ששכר חדר מערבי לא ידוע, וחברת עמל, שתבעה זכויות באותו חדר. הסוגיה המרכזית היא האם טעות הדדית בזהות המושכר מבטלת את הסכם השכירות. בית המשפט קמא פסק לטובת שינדלר, אך בית המשפט המחוזי דחה את הערעור והוביל את חברת עמל בע"מ לערער לבית המשפט העליון. השופט זילברג, בפסק דין מקיף, דוחה את הערעור וקובע כי הטעות ההדדית אינה מבטלת את ההסכם. זילברג מסביר כי המשמעות האובייקטיבית של תקשורת הצדדים היא בעלת חשיבות עליונה, וביטויים מעורפלים מאפשרים להיזקק לכוונותיהם האמיתיות של הצדדים. במקרה זה, שינדלר ומשרד עורכי הדין המייצג את הבעלים הגיעו להסכמה בעל פה על החדר שהיה ברשותו של שינדלר, אשר כונה באופן חד משמעי ככזה. העובדה שהחדר לא צוין בחוזה הכתוב שנחתם על ידי שינדלר מאוחר יותר אינה משנה את ההסכמה ההדדית שנקבעה קודם לכן. עוד מציינת השופטת כי הסברו של שינדלר במהלך המשפט על השתלשלות האירועים, שכללה את המעבר מחוזה החכירה הערבי להסכם עם משרד עורכי הדין, לא היווה שינוי בעילת תביעתו. ככלל, פסק הדין מדגיש כי "דברים שבלבם אינם דברים" ומשמעותם האובייקטיבית של ביטויים המשמשים בהסכמים היא קריטית.