עע"מ 5910/22

תקציר

העירייה והחברה היו חלוקות על סיווג החניות של האחרונה ומי צריך לשאת באחריות הארנונה - החברה או הדיירים שלה. החברה טענה כי יש לראות במקומות החניה חניון בתשלום, דבר שיזכה אותם בהנחה בארנונה. עם זאת, בית המשפט המחוזי פסק נגד החברה בנקודה זו, והסכים עם העירייה כי החללים אינם עומדים בקריטריונים לסיווג חניון בתשלום ובמקום זאת יש לראות בהם נכסים עסקיים. עוד קבע בית המשפט כי על החברה לשאת בארנונה בגין החניות והשטחים המשותפים אליהם ניגשו, ודחה את ערעור החברה בעניין זה. בית המשפט נימק החלטה זו בכך שהמקומות היו אגביים לשטח החניה ושירתו בעיקר את האינטרסים העסקיים של החברה. נקודת מחלוקת נוספת הייתה עיתוי הגשת עתירת החברה. בית המשפט המחוזי טען כי לחברה לקח זמן רב מדי לעתור – העתירה הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר שומת המס הרלוונטית, בעוד שפרק הזמן הנדרש הוא 45 יום. בית המשפט ראה בכך ויתור על זכויות החברה, וציין כי השיהוי שינה את המצב לרעת העירייה, והקשה על הצדקת בירור העתירה למרות השיהוי. החברה לא ערערה על קביעה זו, ולכן דחה בית המשפט את הערעור, תוך שהוא מסכים עם בית המשפט המחוזי כי אין להמשיך ולדון בעתירה בשל השיהוי המשמעותי. ככלל, החליט בית המשפט לדחות את ערעור החברה ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל העניין.