עת"מ 1356-10-19

תקציר

המחלוקת נסובה סביב פרשנות המונח "מסחר שכונתי" בתכנית החלה (תכנית ז/18587) לחלקת קרקע בבעלות העותר. העותרת טוענת כי יש לפרש את המונח כך שיכלול הפעלת מסעדה קטנה, ואילו המשיב, ועדה מקומית לתכנון ובניה, טוען כי אין כן. השופטת מסכימה עם פרשנותו של המשיב וקובעת כי המשמעות המילולית והמיועדת של "מסחר שכונתי" אינה כוללת מסעדות או מסעדות. לדברי השופטת, טענת העותרת כי יש לפרש אותה כך שתכלול מסעדות אינה נתמכת בכוונת המחוקק העומדת מאחורי התוכנית. יתרה מכך, השופט מציין כי לעותרת אין כיום היתר בנייה תקף למסעדה, מה שהופך את טענתם החלופית לשימוש חורג לתיאורטית. השופט דוחה גם את טענת העותר כי חל סעיף 145ה לחוק התכנון והבניה, שכן הוא אינו רלוונטי למחלוקת הנוכחית ולא מתקיימים תנאים מסוימים לתחולת סעיף זה. השופט מדגיש כי דרך הפעולה הראויה לעותר היא להגיש בקשה להיתר בניה, דבר שעשו תחילה אך בהמשך חזרו בהם. פרשנות המונח "מסחר שכונתי" במקרה זה אינה שוללת את רצונו של העותר לפתוח מסעדה; הם חייבים פשוט לעקוב אחר ההליך הסטנדרטי לקבלת היתר. החלטת השופט מחזקת את הדרישה כי יש לפעול על פי הוראות התכנון והבנייה במפורש, וכל שימוש שאינו מותר במפורש אסור. העלויות אינן מוענקות לאף אחד מהצדדים.