בג"צ 1005/89

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לעתירה המערערת על החלטת המשיב להרוס את בתי העותרים מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. המשיב, בהפעילו את סמכותו, ביקש להרוס את הבתים בשל מעורבותם של בני משפחות העותרים ב"ועדת הלם" שהואשמה בשיתוף פעולה עם הרשויות הישראליות ובפעילות אלימה ברצועת עזה. העותרים טענו כי המשיב סירב לספק נתונים על יעילותן של הריסות כאלה כאמצעי הרתעה, אשר לדעתם יכול להוכיח את חוסר הסבירות של פעולה קיצונית זו. עם זאת, בג"ץ קבע כי נתונים סטטיסטיים לא יבהירו את הסוגיות המורכבות שעל הפרק. עוד צוין כי תפקידו של בית המשפט אינו להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתו של המפקד הצבאי שקיבל את ההחלטה. בית המשפט הכיר בתוצאות החמורות של מעשים אלה והדגיש כי יש לבחון אותן בקפידה בכל מקרה לגופו. עוד נקבע בפסק הדין כי אופיו של האמצעי מאפשר לבית המשפט לבחון את סבירות ההחלטה, אך רק מבחינת מכלול הנסיבות. בית המשפט מצא כי פעולות העותרים נועדו בראש ובראשונה לפגוע בביטחון ולשמור על שליטה באמצעים אלימים. לפיכך, היא הגיעה למסקנה כי אין עילה להתערב בהחלטת המשיב ודחתה את העתירה. השופטים א' ברק וש' לוין הסכימו עם פסק הדין.