ת"א 4071/02

תקציר

התובע, אזרח ישראלי, תבע את הרשות הפלסטינית ואת אחד מבכיריה בטענה כי נחטף פעמיים על ידי סוכני הרשות ועונה קשות במהלך מעצרו. הוא טען כי פעולות הרשות מהוות עוולה של כליאת שווא, תקיפה, הפרת חובה חקוקה ורשלנות, ותבע פיצוי על הפגיעות שנגרמו לו. הנתבעים הכחישו אחריות וטענו כי המעצרים היו חוקיים וכי טענות התובע בדבר עינויים היו שקריות. כמו כן העלו כמה התנגדויות מקדמיות, לרבות היעדר סמכות שיפוט, אי-שפיטות התביעה כמעשה מדינה והחלת החוק הפלסטיני. בית המשפט דחה את טענות הנתבעים ופסק לטובת התובעת בסוגיית החבות. בית המשפט קבע כי פעולות הרשות מהוות כליאת שווא ותקיפה, שכן מעצרו של התובע היה בלתי חוקי והרשות לא הצליחה להוכיח את חוקיות המעצרים. בנוסף, בית המשפט מצא כי הרשות הפרה את חובתה החקוקה על פי החוק הישראלי, שאסרה על מעצר אזרחים ישראלים, ואחראית לרשלנות מכוונת של שלוחיה. כמו כן, בית המשפט קבע כי הרשות נושאת באחריות שילוחית לעוולות שביצעו עובדיה, לרבות הנתבע השני. באשר לטענת הנתבעים לחסינות ריבונית, ציין בית המשפט כי בתעודת שר החוץ צוין במפורש כי הרשות אינה נהנית מחסינות כזו. בית המשפט דחה גם את טענות הנתבעים הנוגעות למשפט הבינלאומי הפרטי, וקבע כי הדין הישראלי חל על המקרה וכי בית המשפט המחוזי בירושלים הוא הפורום המתאים. פסק הדין פסק הוצאות ושכר טרחת עורכי דין לתובע בגין שלב החבות במשפט וקבע דיון נפרד לקביעת גובה הנזק.