תמ"ש 53454-04-15

תקציר

פסק הדין המדובר נסוב סביב שני הסכמים שערכו בני זוג גרושים בישראל בנוגע להסדרי ממון וזכויות ילדיהם. ההסכם הראשון, הסכם ממון, התווה התחייבויות כספיות מסוימות כלפי הילדים, ואילו השני, שנערך מאוחר יותר, היה הסכם בין ידועים בציבור ושינה חלק מהוראות ההסכם הראשון. סלע המחלוקת המרכזי היה האם ההורים יכולים לשנות את זכויות ילדיהם לפי ההסכם הראשון באמצעות ההסכם השני, ואם האישה יכולה לתבוע זכויות בשם בתם על פי הסכם הממון הראשוני. השופטת קבעה כי אמנם להורים אכן הייתה זכות לתקן או לבטל את החיוב בהסכם הראשון, כל עוד לא הודיעו לילדיהם על זכויותיהם על פיו – דבר שקרה רק במהלך ההליכים בבית המשפט המחוזי – אך אופן יישומם של שני ההסכמים מחייב בחינה מעמיקה יותר. ההסכם הקודם, בהיותו הסכם ממון, כפוף להוראות דין שונות מההסכם המאוחר, דבר המשפיע על זכויותיהם וחובותיהם של בני הזוג המתגרשים. בית המשפט החליט כי מאחר שהילדים לא היו מעורבים בתהליך יצירת ההסכם המאוחר, ובשל ההבחנה המשפטית בין שני ההסכמים, אין בכוחו של ההסכם המאוחר לגבור על התנאים שנקבעו בהסכם הקודם בדבר זכויות הילדים. יתר על כן, בעוד הבן ויתר על זכויותיו על פי ההסכם הראשון, הבת בחרה לאכוף את שלה. לפיכך, האישה, כאפוטרופוסית על זכויות הבן, יכלה לקזז את התשלומים שהיא חייבת לבעל על פי ההסכם המאוחר. עם זאת, הוכרה גם זכותה של האישה לקזז את תביעתה של הבת, שעמדה על זכויותיה על פי ההסכם הראשון. לבת הייתה הזכות לדרוש את ההתחייבות הקבועה בהסכם הממון, מבלי לגרוע מזכותה המקבילה של האישה. משכך, קבעה השופטת כי יש להחיל את הוראות שני ההסכמים בניכויים האמורים, ולבצע את התשלומים בהתאם. הגבר חויב לשלם את הוצאותיה המשפטיות של האישה ואת שכר טרחת עורך דינה. פסק דין זה, המאפשר קיזוז תשלומים, אישר את הפסיקה הקודמת מיום 23 באוגוסט 2018, והבטיח את אכיפת ההתחייבויות הכספיות המפורטות בשני ההסכמים.