ת"א 19027-02-21

תקציר

פסק הדין נובע מתביעה שהגיש דייר, המכונה התובע, נגד שכנו, הנתבע, ששימש גם כחבר ועד הבית בבניין המגורים שלהם בחיפה. התובע תבע פיצויים בסך 200,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע (1965) בגין שני פרסומים מכפישים שהנתבעת פרסמה אודותיו בקבוצת הוואטסאפ של הבניין בשנת 2020. הפרסומים ייחסו לתובע התנהגות עבריינית, לרבות גניבה, והשפילו אותו בהערות משפילות כלפי דייריו ובני משפחתו. השופט פסק לטובת התובע, וקבע כי הפרסומים מהווים לשון הרע ואינם נופלים תחת אף אחת מההגנות הקבועות בחוק. השופט הורה לנתבע לשלם לתובע 6,000 ₪ כפיצוי, כולל הוצאות ההליך ושכר טרחת עורך דין, בתוך 30 יום. פסק הדין מתבסס על מספר קביעות מרכזיות. ראשית, נמצא כי הפרסומים עונים להגדרת לשון הרע, במטרה להשפיל ולבזות את התובע בעיני דיירים אחרים. השימוש בשפה פוגענית, לרבות כינוי התובע "גנב" ו"נוכל", לצד כינויי גנאי נוספים, נתפס כניסיון לפגוע בשמו הטוב של התובע במכוון. שנית, השופט דחה את טענת הנתבע לתום לב ואמת בפרסום, וציין כי ההאשמות לא הוכחו והיו מוגזמות ובלתי ראויות. שלישית, עיתוי הפרסומים, במהלך סכסוך נפרד, והיעדר קשר מוקדם עם התובעת, הצביעו על זדון וחוסר תום לב. בנוסף, שקלה השופטת את ההקשר והאופי של הדברים, את היקף הפרסום המצומצם לקבוצה קטנה של תושבים ואת העובדה שהנאשם התנצל בסופו של דבר. באיזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, הגיע השופט למסקנה כי האינטרס של הנתבע להביע את תסכולו אינו גובר על זכותו של התובע להגנה מפני לשון הרע.