עמ"ה 9030/06

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנות תקנה 2 ו-3 לתקנות מס הכנסה (שיעור פחת לדירת מגורים להשכרה), שעניינה שיעורי פחת לדירות מגורים מושכרות. המערערת טענה כי יש לפרש את התקנות כך שיעודדו השכרת דירות מגורים ויגדילו את ההיצע בשוק. לגופו של עניין, טענה המערערת כי יש לפרש את המונח "נרכש על ידי בעלה" בתקנה 3(1) באופן גמיש כך שיכלול גם בעלים קודמים שרכשו את הדירה לפני שנת 1980, ולא רק את הבעלים הנוכחי. עוד טענה המערערת, כי יש להבין את המונח "רכישה" כרכישת חזקה או זכויות דייר, ולא כבעלות פורמאלית. בית המשפט דחה את טענות המערער בקובעו כי הבחינה הלשונית של התקנה אינה תומכת בפרשנותו. עוד צוין, כי תכלית התקנה לא חייבה בהכרח את מסקנתו של המערער, וקביעת אמת מידה ספציפית להחלת ההטבה על ידי המחוקק אין משמעה כי היא שגויה. יתר על כן, נדחתה גם הטענה כי ההוראה פגעה בסמכותו של השר. באשר לתקנה 3(2) מצא בית המשפט צדק בטענת המערערת כי אין לבסס את שווי הדירה אך ורק על סכום הרכישה ששולם, שכן הוא אינו משקף את שערכה האמיתי של הדירה. בית המשפט פירש את התקנה כך שתכלול את זכות הגנת הדייר שנרכשה בעבר כחלק מזכות הבעלות, ולכן יש לחשב את השווי הכולל לפחת על בסיס מלוא שווי הדירה. עוד קבע בית המשפט כי המערערת אינה יכולה לעבור למסלול ההטבה הקבוע בסעיף 122 לפקודת מס הכנסה בשל אי תשלום מס בתוך תקופת 30 הימים הנדרשת, והארכת מועד זה אינה מוצדקת בעניינו של המערער. בסיכומו של דבר, הערעור התקבל בחלקו, ונפסק למערער הוצאות ושכר טרחת עורך דין.