ע"פ 21/72

תקציר

הכרעת הדין עניינה בערעור על הרשעה במספר עבירות לפי פקודת מס הכנסה וחוק מס רכוש וקרן פיצויים. המערער, בעל מכבסה, הורשע בהשמטת הכנסה במזיד כדי להתחמק ממס ובמסירת הצהרות כוזבות בהצהרות מס. עם זאת, בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור בשל טעויות פרוצדורליות והיעדר ראיות מספיקות. ראשית, בית המשפט קבע כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שזימן עד לאחר הצגת ראיות וסיכומים משני הצדדים, דבר שגרם לעיוות דין לנאשם. פעולה זו היוותה ניצול לרעה של שיקול דעתו של בית המשפט ופגעה בזכויותיו הפרוצדורליות של המערער. שנית, באשר לאישומי ההצהרה הכוזבת, זיכה בית המשפט את המערער ממרבית העבירות הללו. בשנת המס 1967 לא הצליחה התביעה לתמוך בהרשעה, ובשנת המס 1968 יוחסה הימנעותו של המערער מלהצהיר על שווי ציודו לטעות של רואה החשבון שלו, מה שהופך אותה לעבירה לפי סעיף 57(א) ולא לפי 57(ב) לחוק מס רכוש. בנוסף, מצא בית המשפט כי הצהרתו של המערער בדבר החובות המגיעים לו לא הייתה כוזבת במתכוון, ויש להרשיעו בדיווח שגוי ללא הצדקה סבירה לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה, ולא לפי סעיף 220. לבסוף, הפחית בית המשפט את העונש שהטיל בית המשפט המחוזי. נוכח הזיכויים ברוב האישומים, הטיל בית המשפט קנס מופחת של 2,000 ל"י, וכל סכום ששולם על ידי המערער בגין הקנס המקורי יוחזר. בסיכומו של דבר, ביטל בית המשפט העליון את מרבית הרשעותיו של המערער וגזר עליו עונש מופחת, המשקף את אי הסדרים הפרוצדורליים ואת היעדר הראיות המספיקות שהוצגו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.