ע"מ 28345-02-20

תקציר

המערערת במקרה זה מערערת על תוקפה של תקנה 2(א)(3) לתקנות היצוא העקיף, הקובעת תנאים להכרה במפעלים כזכאים להטבות מס. באופן ספציפי, הרגולציה דורשת מארגונים לעמוד בתנאי סף מסוימים של מכירות ודרישות מיקום כדי להיחשב תחרותיים. המערערת טוענת כי התקנה נחקקה בחריגות, ומבקשת מבית המשפט לבטלה. עם זאת, השופטת מציינת כי המערערת נהנתה בעבר מהתקנה ולא ערערה עליה עד עתה, דבר המעלה שאלות בדבר תום הלב ותקינות תביעתם הנוכחית. עוד מדגישה השופטת כי על ערכאות ערעורי המס להפעיל את סמכותן יוצאת הדופן לקבוע את בטלותה היחסית של חקיקת המשנה רק במקרים חריגים. לגופו של עניין, השופט מוצא כי חוק העידוד מעניק לשרים סמכות רחבה לקבוע תנאים לקבלת הטבות מס ליצואנים עקיפים, והתקנות, לרבות תקנה 2, מהוות הפעלה סבירה של סמכות זו. הם אינם מהווים הסדרים מקדימים, והם עולים בקנה אחד עם תכלית החוק, שהיא עידוד צמיחת המשק והגדלת היצוא. לפיכך, השופט קובע כי יש לדחות את הערעור, והמערערת אינה זכאית להטבות המס עבור שנות המס הרלוונטיות. זאת ועוד, שומות המשיב עומדות בעינן, והמערערת מחויבת לכיסוי הוצאות המשיב, לרבות שכ"ט עורך דין, בסך 35,000 ₪.