בג"צ 86/55

תקציר

פרשת חנה דרעי (נחום) נ' יו"ר ההוצאה לפועל, ירושלים ואח' (בג"ץ 86/55) נסובה סביב סכסוך של בני זוג גרושים על המשמורת על בתם הקטנה. האב קיבל משמורת עיקרית לאחר גירושיהם, אך הבת עברה מאוחר יותר לגור עם האם. לאחר מכן פנה האב לבית הדין הרבני בירושלים בבקשה להחזיר לו את הבת, בטענה שהאם אינה מטפלת בה כראוי. בית הדין הרבני פסק לטובת האב והורה לאם למסור את הילד. עם זאת, האם ערערה על פסק הדין, והטילה ספק בסמכותו של בית הדין הרבני והאם היא והילד הסכימו לכך. בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן על ידי ממלא מקום הנשיא חשין, קבע כי הופעתה של האם בפני בית הדין הרבני והתנהלותה מעידים על הסכמתה לסמכותו. בית הדין הסביר כי הסכמה לסמכותו של בית דין דתי, כאשר היא נדרשת, יכולה להשתמע ממעשיו של בעל הדין. באשר להסכמת הקטין, קבע בית המשפט כי בתיקי משמורת, הסכמת הקטין נחוצה לסמכותו של בית הדין הרבני, שכן טובת הילד היא הגורם הקובע הבלעדי. האב, כאפוטרופוס הטבעי, הסכים בשם הקטין, והסכמת האם ייצגה את עמדת הקטין. השופט ברנזון, בהסכמתו, הדגיש את החשיבות בכך שבתי הדין הדתיים יידעו במפורש את בעלי הדין על זכותם להסכים או לסרב לסמכות שיפוט, כדי להימנע מאתגרים עתידיים. מקרה זה מחזק את הצורך בהסכמה ברורה ובהתחשבות בטובת הילדים בסכסוכי משמורת. בית המשפט ביטל את הצו המותנה, וחייב את המבקש בהוצאות האב.