ב"ל 28828-03-20

תקציר

התובעת, תושבת ישראל לשעבר שהתגוררה שנים רבות בחו"ל, ערערה על חוב למוסד לביטוח לאומי (הנתבעת) בגין תשלומי קצבאות ילדים שקיבלה בעת ששהתה בחו"ל. לטענתה, החוב נוצר שלא כדין בשל אי ידיעת המכון כי עזבה את המקום, שכן היא ובעלה לא שילמו דמי ביטוח לאומי. לטענת המכון, התובעת לא דיווחה על עזיבתה וקיבלה תשלומים בין השנים 1995 ל-2003, להם לא הייתה זכאית כתושבת חוץ. בית המשפט בחן את העובדות ומצא כי התובעת אכן שהתה בחו"ל בתקופה זו ולא דיווחה על עזיבתה. עם זאת, המכון לא הביא ראיות מספיקות לכך שנודע לה על החוב, שכן לא הוכח שההודעות שנשלחו לכתובתה נמסרו, והמכתב הרשמי הראשון בנוגע לחוב נשלח רק בשנת 2018. כמו כן, המכון לא פעל במלוא המרץ בניסיון לגבות את החוב, והסתמך רק על מכתבים שלא נשלחו בדואר רשום או עם הוכחת מסירה. נלקחו בחשבון נסיבותיה האישיות של התובעת, לרבות סכסוך עם אחיה שניהל את כספיה בעת שהותה בחו"ל, ושיהוי המוסד במימוש החוב. בית המשפט הפעיל את שיקול דעתו ופסק לטובת התובעת, תוך ויתור על יתרת החוב, לרבות הפרשי הצמדה, והורה למכון לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין, שהסתכם ב-6,500 ₪. פסק הדין איזן בין הצורך להגן על כספי הציבור לבין תום ליבו של התובע וחוסר שקידתו של המכון ביצירת החוב ובגבייתו. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעת כבר שילמה מספיק עבור החוב והורה למכון לשלם לה קצבת זקנה מלאה מעתה ואילך, בעוד יתרת החוב נמחקה.