ע"מ 3907/98

תקציר

הכרעת הדין דנה בקבילות ראיות ממשפט פלילי, תוך הבחנה בין ממצאים שנעשו במסגרת הרשעה לבין ממצאים שנעשו בקשר לזיכוי. על פי סעיף 42א לפקודת הראיות, ממצאים מפסק דין מרשיע יכולים לשמש כראיה במשפט אזרחי, אך לא האחרון. במקרה זה הורשעו המערערים באופן חלקי בחלק מהאישומים וזוכו באחרים. לפיכך, רק הממצאים הנוגעים להרשעה יכולים להיחשב כראיה לכאורה בערעור זה. לאחר מכן עובר הדיון לממצאים העובדתיים הספציפיים הנוגעים להרשעת המערערים בעבירות של קבלת דבר במרמה, והאם אלה משפיעים על החלטת המשיב להטיל כפל מס. בית המשפט בוחן כל חשבונית המוזכרת בפסק הדין המרשיע ומגיע למסקנה כי הממצאים תומכים בעמדת המשיב. כן היא בוחנת את בעלותם של המערערים על חברות מסוימות ואת התפקיד שמילאו בהגשת דיווחים כוזבים. בית המשפט קובע כי יש לראות את המערערים כמי שהוציאו את החשבוניות הנדונות, למרות שפסק דינו של בית המשפט המחוזי השתמש במילה "להגיש" ולא במילה "להנפיק". לאחר מכן מתייחס השופט לשאלה האם יש לאפשר למערערים להציג ראיות נוספות, ומגיע למסקנה כי אין זה ראוי, בהתחשב בכך שכבר הציגו את ראיותיהם במשפט הפלילי. זאת ועוד, השופטת מסרבת להפחית את סכום כפל המס המבוקש על ידי המערערים, ומציינת כי אין טעמים מיוחדים לכך וכי המשיב כבר גילה סלחנות כלפי המערערים בכך שהפחית את הסכום והתיר את תשלומו ביחד או לחוד. בסופו של דבר, הערעור מתקבל בחלקו, והמערערים נדרשים לשלם כפל מס בסך 4,620,970 ₪, לצד הוצאות בסך 25,000 ₪ כל אחד. פסק הדין נעתר גם לבקשת המשיב לזכות ערעור לבית המשפט העליון.