ת"א 36588-01-15

תקציר

התובע, בעלים משותף של בניין, תבע את הנתבע, דייר במקצועו, בגין דמי שכירות שלא שולמו וחיובים נוספים הקשורים למסעדה שניהל האחרון באחד מנכסי הבניין. הסכם השכירות נחתם בין התובעת לנתבעת בשנת 2006 וקבע דמי שכירות חודשיים בסך 1,000$, שיחולקו בין בעלי הבניין. לטענת התובעת, הנתבעת שילמה דמי שכירות רק עד מאי 2008 ופינתה את הנכס בפברואר 2010. הנתבע טען כי עזב את הנכס במאי 2008 ושילם לתובע את מלוא דמי השכירות עד אז. השופט מצא את גרסת הנאשם לאירועים משכנעת יותר. אחיינו של התובע, שניהל את הבניין וגבה דמי שכירות בהיעדרו של התובע, לא זכר פרטים רבים ותצהירו לא היה אמין. זאת ועוד, התובע ערך מספר חוזי שכירות לאותה תקופה עם שוכרים שונים, אשר הטילו ספק באמינותו והקשו על התחקות אחר התשלומים. השופט קיבל את טענת הנתבע כי שילם את מלוא דמי השכירות לתובע, שהיה אמור לחלק אותם לבעלים האחרים, וכי עזב את הנכס במאי 2008, בהסכמה עם התובעת. השופטת ציינה כי עיכוב תביעתו של התובע גרם לנזק ראייתי, וכי חלק מהתשלומים בוצעו במזומן או בצ'קים לפירעונים שונים, דבר שהקשה על הנתבע לספק ראיות לתשלום שנים לאחר מכן. השופט הגיע למסקנה כי התובע לא הוכיח כי הנתבע החזיק במושכר מעבר למאי 2008, וכי הנתבע שילם את כל התחייבויות השכירות שלו עד לאותה נקודה. התובע חויב בהוצאות המשפט של הנתבע בסך 10,000 ₪.