רמ"ש 44033-07-22

תקציר

המבקשים ביקשו סעד זמני בדמות צו מניעה לחיוב המשיב בדמי שימוש בדירה. הם ביססו את תביעתם על רישום הזכויות על שמם משנת 2018. עם זאת, השופט, לאחר ששקל את הטיעונים והראיות שהוצגו, החליט לדחות את ערעורם. בקבלו החלטה זו התייחס השופט לתקנות הרלוונטיות המנחות את קביעת הסעד הזמני. על פי תקנות אלה, נדרשו המבקשים להציג ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה ולהוכיח את נחיצותו של סעד זמני. בנוסף, שקלה השופטת את הנזק הפוטנציאלי לשני הצדדים ואת תום ליבם של המבקשים בהגשת התביעה והבקשה לסעד זמני. השופט אישר את קביעתו של בית משפט קמא כי המבקשים לא עמדו בתנאים לסעד זמני. הם לא סיפקו ראיות קונקרטיות לנזק מיידי ועיכבו את הגשת בקשתם. עוד הדגישה השופטת כי צווי מניעה זמניים המשנים את המצב הקיים ניתנים במשורה ורק במקרים חריגים. זאת ועוד, תום ליבה של המשיבה, מצבה הכלכלי ונסיבות תפיסתה בדירה הכבידו על המבקשים. השופט הגיע למסקנה כי החלטת בית משפט קמא הייתה כדין ודחה את הערעור, תוך שהוא מורה למבקשים לשאת בהוצאות המשיב. ניתן לפרסם את פסק הדין בעילום שם.