דב"ע מח/170 - 0

תקציר

פסק הדין המדובר סובב סביב ערעורה של אלמנה לקבלת קצבת תלויים מהמוסד לביטוח לאומי לאחר מות בעלה. המחלוקת המרכזית היא האם מותו של בעלה, כ-15 שנה לאחר אוטם שריר הלב הקשור לעבודה, נגרם כתוצאה מאוטם זה. על הדין במקרה זה חל סעיף 75 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כי תלויים של מבוטח שמותו נגרם כתוצאה מפגיעה בעבודה זכאים לקצבה חודשית או למענקים. הנושא המרכזי הוא פרשנות הקשר הסיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין המוות שבא בעקבותיה. פסק הדין דן במינויים של שני מומחים רפואיים. הראשון, פרופ' בלום, הגיע למסקנה כי מחלת הלב הטרשתית של המנוח, שהתבטאה קלינית בשנת 1969, התקדמה עם הזמן והביאה למותו. המומחה השני, ד"ר אילן מיטס, העריך כי הסיכוי שהאוטם משנת 1969 יתרום למוות הוא קטן, אך הכיר בכך שלא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות של נזק מצטבר משני האוטמים שגרמו למוות. באופן משמעותי, ד"ר מיטס ציין כי ללא אוטם 1969, סיכוייו של המנוח לשרוד אוטם שני היו גבוהים יותר. ההגנה טענה כי יש להכיר בתאונת העבודה כגורם תורם למוות, אך על כך ערער המשיב. פסק הדין, שניתן ביום 15.6.89, פוסק לטובת המשיב וקובע כי לתאונת העבודה, אף שהוכרה, לא הייתה השפעה משמעותית על מותו של המנוח, במיוחד בהתחשב במצבו הבריאותי הבסיסי. לפיכך הערעור נדחה.