ע"פ 16/49

תקציר

מדובר בפסק דין שניתן על ידי השופט חשין ביחס למקרה שבו הורשע המערער יחיאל נחום לוי על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בגרימת חבלה חמורה לפי סעיף 235(ז) לפקודת חוק העונשין, 1936 ונידון לעשר שנות מאסר. לוי ערער על הרשעה זו ועל גזר הדין מכמה טעמים. ראשית, סנגורו של לוי, עו"ד מר קריצ'מן, טען כי שגה בית המשפט בכך שהרשיע את לוי בעבירה לפי סעיף 235(ז) מבלי לתקן את כתב האישום, שכן העבירה בה הואשם לוי (לפי סעיף 214(ב)) שונה במהותה. עם זאת, השופט חשין קבע כי על פי הנוסח המתוקן של סעיף 52 לפקודת סדר הדין הפלילי, ניתן להרשיע אדם בעבירה שאינה מפורטת בכתב האישום כל עוד העונש אינו חמור יותר, והעובדות הדרושות להוכחת העבירה קיימות בעדות. שנית, קריצ'מן טען כי אין די ראיות כדי להרשיע את לוי, במיוחד בכל הנוגע ליסוד הכוונה. השופט חשין חלק על כך, וקבע כי הראיות הנסיבתיות ושני המסמכים הכתובים קושרים את לוי בביצוע העבירה. שלישית, קריצ'מן טען כי בית המשפט שגה בכך שקיבל כראיה את דברי הנפגעת בפני קצין משטרה בדבר סיבת פציעתה, שכן הם היו עדות שמיעה ואינם נחשבים להצהרות גסיסה. השופט חשין הסביר כי על פי פקודת העדות, הצהרות כאלה קבילות כראיה אם בית המשפט שוכנע שהמנוחה סבורה שהיא גוססת, והן אינן צריכות להיות אובייקטיביות. במקרה זה, השופט קיבל את העובדה שהקורבן האמינה שהיא גוססת כשאמרה את הדברים. לבסוף טען קריצ'מן כי פסקי הדין פסולים בשל היותם נפרדים, אך השופט חשין קבע כי הדבר מותר לפי סעיפים 45 ו-51 לפקודת סדר הדין הפלילי. עם זאת, השופט חשין הסכים עם הפחתת העונש מעשר שנים לשבע שנים בשל עברו הנקי של לוי ושירותו הצבאי, ומשום שהעבירה, אף שהייתה מתועבת, לא הייתה חמורה במיוחד. השופט אולשן הסכים עם החלטה זו.