ה"פ 50397-01-14

תקציר

פסק הדין המשלים מתייחס למחלוקת על בעלות בדירה. התובע, שטען כי הוא הבעלים החוקיים, לווה כספים מהנתבע, סופר, והעניק לו משכנתא על הדירה כבטוחה. משהתובע לא עמד בפירעון ההלוואה, רשם סופר את הדירה על שמו ולאחר מכן מכר אותה לנתבעת אחרת, פרטוש. התובעת טענה כי הוטעתה ולא הבינה את הסכמי ההלוואה והמכר, וביקשה לבטלם. בית המשפט המחוזי דחה תחילה את טענות התובעת, אך בית המשפט העליון החזיר את התיק לדיון נוסף בשתי סוגיות: (1) תום הלב של פרטוש ברכישת הדירה, ו-(2) תוקפם של הסכמי ההלוואה והמכר. לאחר עיון בחומר הראיות, מצא בית המשפט המחוזי כי פרטוש פעל בתום לב. הוא לא ידע על תביעות כלשהן בנוגע לדירה והסתמך על רישומי הרישום שלא הראו אזהרות או שעבודים. בנוסף, פרטוש ביצעה בדיקת נאותות, שכללה ביקור בדירה ובדיקת מסמכים רלוונטיים, ושילמה מחיר סביר עבור הנכס. בית המשפט ציין גם את הימנעותה של התובעת מלהגיש תביעה מיידית או לבקש צו מניעה זמני שיגן על זכויותיה, דבר שיכול היה למנוע את המכירה לפרטוש. באשר לתוקפם של הסכמי ההלוואה והמכר, מצא בית המשפט כי אמנם הסכם ההלוואה מפר את חוק הסדרת ההלוואות החוץ בנקאיות בשל ריביות מופרזות, אך אין בכך כדי להצדיק את ביטולו. תחת זאת, קבע בית המשפט כי יש להתאים את הריבית לשיעור המקסימלי המותר בחוק או שעל התובע לפרוע את סכום הקרן ללא ריבית. גם הסכם המכר בוטל באופן חלקי, שכן בית המשפט הסכים כי יש לתקן את התמורה בשל שיעורי הריבית הבלתי חוקיים. עם זאת, עדיין תידרש התובעת לפרוע את סכום הקרן של ההלוואה, דבר שמעולם לא הביעה נכונות לעשות. לסיכום, דחה בית המשפט את תביעת התובעת וקבע כי פרטוש פעלה בתום לב וכי אין לבטל לחלוטין את הסכמי ההלוואה והמכר. לתובע לא נפסקו הוצאות נוספות, וההוצאות הקיימות שנפסקו בפסק הדין הראשון עמדו בעינן.