בג"צ 306/86

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה של מדינת ישראל לביטול פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה בעניין זכאותו של עובד לגמול השתלמות על פי הסכם קיבוצי. ההסכם הקיבוצי שנחתם בין המדינה לוועדי העובדים קבע את עקרונות הזכאות לגמול השתלמויות והקים ועדת מומחים שתגדיר את הקריטריונים ותאשר את בקשות העובדים לתגמול זה. העובד המדובר הגיש בקשה לגמול השתלמות וקיבל את אישור הוועדה, אך המדינה שילמה לו את הסכום הרטרואקטיבי ללא ריבית או הפרשי הצמדה. העובד תבע את המדינה על הפרשי הריבית וההצמדה, ובית הדין האזורי לעבודה בירושלים דחה את התביעה. בית הדין הארצי לעבודה הפך את פסק הדין של בית הדין האזורי והורה למדינה לשלם לעובד את הפרשי ההצמדה עבור התקופה שלאחר קביעת הקריטריונים. המדינה ערערה לבג"ץ בטענה כי התשלומים במסגרת ההסכם הקיבוצי נועדו להיות נומינליים וכי אין בסיס חוקי להוספת הפרשי הצמדה. בית המשפט העליון הסכים עם פרשנות המדינה להסכם הקיבוצי, והדגיש כי כוונת הצדדים היא גורם מרכזי בדיני החוזים, וכי במקרה זה הצדדים היו מודעים לאפשרות של פיחות מטבע עתידי אך בחרו שלא לכלול הוראות הצמדה. עוד קבע בית המשפט כי תפקידה של ועדת המומחים היה ליישם ולפרש את ההסכם הקיים ולא לנסח אותו, וכי חוק פסיקת ריבית והצמדה אינו חל על מקרה זה. השופט שמגר, שכתב את פסק הדין, הדגיש כי אין לראות בפרשנותו להסכם הקיבוצי כלל כללי ליחסי עבודה, וכי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הספציפיות. בעקבות זאת נעתר בג"ץ לעתירת המדינה וביטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, וקבע כי יש לשלם את גמול ההשתלמות בערכים נומינליים כפי שהוסכם בהסכם הקיבוצי.