עס"ק 1003/01

תקציר

במקרה זה, בית הדין דן בערעור של ההסתדרות (ארגון העובדים) שביקש סעד זמני לעצירת פיטורי 142 עובדים על ידי החברה, שנקלעה לקשיים כלכליים שהצריכו צמצום כוח אדם. הפרשה נבעה מתוכנית החברה להתפצל לחברות בנות על רקע מצוקה כלכלית, שהובילה לפיטורים מתוכננים, כולל עובדים לא מאורגנים ומאורגנים תחת הסכמים שונים. נקודת מחלוקת מרכזית הייתה האם החברה והוועד ניהלו משא ומתן בתום לב בתקופה המיועדת במסגרת ההסכם הקיבוצי משנת 2001. בית הדין מצא כי לא התקיים משא ומתן משמעותי, וייחס לשני הצדדים את האשמה בכך שלא פעלו כראוי, דבר שהפר את ההסכם הקיבוצי. בעוד החברה טענה כי הודעות פיטורים, שנכנסו לתוקף לאחר תקופת הודעה מוקדמת של 60 יום, לא גרמו נזק בלתי הפיך, ההסתדרות טענה כי הוצאת הודעות כאלה פגעה במורל העובדים בטרם עת וגרמה לאי ודאות. שני הצדדים הציגו ראיות חלקיות בנוגע לטענות לפיטורים יחסיים בין עובדים מאורגנים ללא מאורגנים. בית הדין קבע כי על ההליך לאפשר לארגון ולהנהלה לנהל משא ומתן נאות בנוגע לפיטורים ולתנאי העובדים. היא הגיעה למסקנה כי צו מניעה זמני יעכב את הפיטורים ב-14 יום כדי לאפשר משא ומתן תקין במסגרת ההסכם הקיבוצי והמליצה על גישור נוסף לפתרון מחלוקות. החלטות הפאנל היו מגוונות, כאשר חלק מהחברים תמכו בצו המניעה הזמני בעוד אחרים הציעו לדחות את הערעור אך כולם הסכימו על עידוד גישור ללא הטלת עלויות.