רע"א 1840/24

תקציר

פסק הדין הנדון נובע ממחלוקת על שכר טרחה בין עורכת דין מבקשת לבין לקוחותיה לשעבר, המשיבה 1, לבין החברה שבשליטתו, המשיבה 2. המחלוקת נובעת מפרויקט בנייה משנת 1990 עבורו נשכר משרד עורכי הדין של המבקשת. עם הזמן התגלעו חילוקי דעות בין הקבלן לבעלי הקרקע שהובילו לתביעה בבית המשפט בשנת 2013. המבקש ייצג חלק מבעלי הקרקע בתיק זה. העניין נפתר באמצעות פסק דין מוסכם, אשר קבע כי המשיב והחברה יישאו באחריות הקבלן, והמבקש יוחרג מהמשך ליווי הפרויקט, למעט טיפול ברישום הבית המשותף תמורת תשלום עם מכירת כל דירה. בשנת 2017 ביקשו המשיבים להסיר את המבקש מתפקידו כעורך דינם, בקשה שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בהמשך שיווקה ומכרה החברה את הדירות ללא מעורבות המבקש. משדרשה המבקשת תשלום עבור שירותיה, סירבו המשיבים. בעקבות זאת הוגשה בחודש מאי 2018 תביעה להוצאות טרחת עורך דין ופיצויי עוגמת נפש. בית משפט השלום קיבל חלקית את טענת המבקש, מצא פגמים בהתנהלות שני הצדדים והטיל 60% אחריות על המבקש ו-40% על המשיבים. המשיבים חויבו לשלם למבקש סך של 167,550 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי, שדחה את ערעוריהם, ואישר את החלטת בית משפט השלום. לאחר מכן הגיש המבקש רשות ערעור לבית המשפט העליון, שגם הוא נדחה. בתי המשפט לא מצאו הצדקה להתערב בממצאים העובדתיים של בית משפט השלום וקבעו כי האחריות היחסית של הצדדים הוכרעה כראוי. עוד הבהיר בית המשפט המחוזי כי אין צורך לבטל או לתקן את פסק הדין המוסכם וכי ניתן להחיל את כלל האשם התורם בדיני החוזים. עוד ציין בית המשפט העליון כי הבקשה לא עוררה שאלות משפטיות עקרוניות והתייחסה בעיקר לקביעות עובדתיות. מכאן נקבע כי טענות המבקש נבדקו לעומק, ולא נגרם עיוות דין. משכך, נדחתה רשות הערעור מבלי שנדרשה תגובת המשיבים.