ע"א 14/53

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור בסכסוך רכושי. המקרה נסוב סביב פרשנות הסכם שכירות, ובפרט סעיף האוסר על שוכרים להעביר את השימוש במושכר ללא הסכמת המשכיר. המערערת, שהיא בעלת הבית, ביקשה לפנות את המשיב הראשון, בעל מסעדה, בגין הפרה לכאורה של סעיף זה בכך שאפשרה לעולה חדש, המשיב השני, לשהות בדירתו. בית משפט השלום פסק תחילה לטובת המערער והורה למשיב הראשון לפנות את המקום. עם זאת, בית המשפט המחוזי ביטל החלטה זו, והוביל את המערער להגיש ערעור. השופט זוסמן מדגיש כי השאלה הקריטית היא האם המשיב הראשון העניק את החזקה בחדר למשיבה השנייה או רק התיר לה להשתמש בו. מאחר שבית משפט השלום לא קבע עובדה זו והראיות מצביעות על כך שמדובר רק ברשות שימוש, השופט זוסמן מציע להחזיר את התיק לבית משפט השלום לבירור. עם זאת, לדעתם אין בכך צורך, שכן הראיות מצביעות בבירור על כך שלמשיב השני הייתה רק רשות להשתמש בחדר ללינה. הם משווים מקרה זה לפסקי דין קודמים, ומדגישים כי שוכר המאפשר לאדם אחר להשתמש במושכר מבלי להעביר חזקה אינו מפר את תנאי החוזה. בנוסף, השופט זוסמן מתייחס לסוגיית עדות השקר, ומציין כי עדים המגיבים ב"אני לא זוכר" כאשר הם באמת זוכרים אינם דוברי אמת. השופט חשין מסכים ומסביר כי הביטוי "מסירת השימוש" משמעו העברת חזקה בפועל. במקרה זה, לא נקבעה שכירות משנה או ויתור על זכויות החזקה, ומכאן שלא התרחשה הפרה חוזית. השופט לנדוי מסכים, ומדגיש כי מוקד הסעיף הוא בהפסקת השימוש של השוכר ולא בהקניית זכויות לאחרים. מאחר שהמשיבה הראשונה אפשרה רק למשיבה השנייה לישון בחדר והמשיכה להשתמש בו במשך היום, הערעור נדחה. הוצאות הערעור מוטלות על המערערים, יורשיו של ישראל ליפשיץ, בסך 75 ל"י. ההחלטה ניתנה ב-29 באפריל 1955.