ת"א 23453-06-16

תקציר

המחלוקת היא על ארנונה שחייבים בנכס בבעלות שותפות, ועל השאלה מי אחראי לתשלום מיסים אלה. התובעת, העירייה, טוענת כי הנתבע, שהוא השותף היחיד, אחראי לחוב משום שהוא הבעלים היחיד של הנכס, על סמך ראיות מחקירה. הנתבע טוען כי השותפות, ולא הוא, היא הבעלים של הנכס, וכי העירייה לא השיבה לבקשות והתנגדויות בנוגע לחוב. עוד טוענת העירייה, כי יש לדחות את תביעתו שכנגד של הנתבע לסעד כספי בגין אי פיצול הנכס ליחידות נפרדות תוך גרימת הפסד דמי שכירות, וכן את תביעתו לפיצויי עוגמת נפש. בית המשפט פוסק לטובת העירייה בכל הסעיפים. היא קובעת כי הנתבע הוא הבעלים היחיד של הנכס, וככזה הוא אחראי לחוב. עוד קובע בית המשפט כי העירייה לא התעלמה מבקשות הנתבע וכי טענותיה הנגדיות של הנתבעת חסרות בסיס. טענת הנתבע כי החוב התיישן נדחית, שכן העירייה מנסה ברציפות לגבות את החוב משנת 2007 והנתבעת שילמה תשלומים חלקיים החל משנת 2015. בקשת הנתבע לקיזוז טענותיו כנגד מיסי העירייה נדחית, שכן מדובר בתשלומי חובה ולא ניתן לקזז אותם בדרך זו. זאת ועוד, תביעות הנתבע לפיצוי בגין עוגמת נפש והפסד דמי שכירות נדחות משום שלא הוכיח כל התנהגות נזיקית מצד העירייה, וממילא לא הביא ראיות מספיקות לביסוס תביעותיו להפסדים. לבסוף, בית המשפט מאשר כי התלונה המתוקנת שהגישה העירייה הוגשה לנתבע, וגם יתר טענותיו הפרוצדורליות נדחות. הנתבע חויב בתשלום שכר טרחת עורך הדין של העירייה, הקבוע על סך 35,000 ₪, בתוספת ריבית.