עב"ל 38786-07-23

תקציר

במקרה זה ערער המערער על פסק דינו של בית המשפט האזורי בחיפה שסירב להגדיל את קצבתו המיוחדת כנפגע עבודה לשיעור המרבי לפי תקנה 10(ד) לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), התשכ"ה-1965. המערער, שנקבעה לו נכות בשיעור של 100% מתאונת עבודה ביום 25.5.2011, טען כי יש לראות בו תלוי לחלוטין בעזרת הזולת בפעולות היום-יום, דבר המצדיק קצבה גבוהה יותר. עם זאת, לאחר בחינת עדויות המערער, רופא מוסד רפואי וקצין שיקום, מצא בית המשפט המחוזי כי המערער יכול היה לבצע פעולות יומיומיות מסוימות כגון הלבשה, רחצה ואכילה, שאינן תומכות בסיווג כתלוי "לחלוטין" בזולת. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של הערכאה הנמוכה יותר, והסכים כי שיקול הדעת המקצועי בעניין גובה הקצבה היה מבוסס, בהתחשב בכך שלמערער הייתה עצמאות מסוימת באכילה וברחצה חלקית. בית המשפט ציין כי פעילויות אלה אינן יוצרות רצף בלתי נפרד, אלא הן משימות נפרדות שניתן לבצע באופן עצמאי. לפיכך, הערעור נדחה, וההחלטה שלא לראות במערער תלוי לחלוטין, על פי התקנות, עמדה בעינה. לא הוטל צו להוצאות, ופסק הדין ניתן שלא בפניו.