בג"צ 4455/19

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותו ויישומו של סעיף 2 לחוק תעודות הזהות בישראל, תוך התמקדות בסמכותם של שוטרים לדרוש מאדם להציג תעודת זהות ובהשלכות על זכויות יסוד. בית המשפט הדגיש את עקרון היסוד של החוקיות במשפט הישראלי, וציין כי פעולות מינהליות חייבות להיות מוסמכות במפורש בחוק, במיוחד כאשר פעולות כאלה עלולות לפגוע בזכויות יסוד כמו חופש תנועה, כבוד ופרטיות. בית המשפט הכיר בכך שסעיף 2 לחוק תעודות הזהות מאפשר לשוטרים לבקש תעודות זהות ללא חשד סביר לעבירה, אך הגביל סמכות זו אך ורק לצורכי זיהוי ולא לפעילות שיטור ממושכת. צוין כי פעולות נוספות של נושאי משרה, כגון תשאול או בדיקת מאגרי מידע, עלולות להוביל לפגיעה משמעותית בזכויות ולחייב גיבוי חקיקתי מפורש. פסק הדין הדגיש את חוסר העקביות בין נהלי המשטרה הנוכחיים לבין הפרשנות המשפטית הראויה של חוק תעודת הזהות, והצביע על כך שנוהלי המשטרה עלולים להוביל לפעולות שרירותיות או מפלות. ההחלטה גם השוותה פרקטיקות בינלאומיות, ומצאה כי מדינות אחרות דורשות בדרך כלל בסיס של חשד לבדיקות זהות דומות. בסופו של דבר, בית המשפט קרא לתקן את נהלי המשטרה כך שיתאימו לפרשנות זו ויחזקו את ההגנה מפני התערבות מיותרת בחירויות הפרט. ההחלטה פוצלה, כאשר השופט שטיין חלק על כך, וטען כי סעיף 2 אינו מסמיך באופן עצמאי בקשות משטרה להצגת תעודות זהות, וכל סמכות כזו צריכה לנבוע מחוקים אחרים. השופט שטיין הדגיש פרשנות מצמצמת יותר המתיישבת עם ההגנה החוקתית על חירויות הפרט.