ע"א 5085/04

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בארבע תביעות הנובעות מתאונת דרכים אחת, בה היו מעורבים בני אותה משפחה. עיקר המחלוקת נסובה סביב השאלה האם המערערת (חברת הביטוח) חבה כלפי המשיבים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. השאלה המרכזית היא האם לנהג, המשיב מס' 1, היה רישיון נהיגה תקף בעת התאונה. בית משפט קמא פסק לטובת המשיבים וקבע כי המערערת חבה כלפיהם. אולם, ערכאת הערעור הגיעה למסקנה שונה. נקבע כי רישיון הנהיגה הישראלי של המשיב פקע בשנת 1980 וחודש רק לאחר התאונה הנדונה, שאירעה בחודש נובמבר 1999. המשיב התגורר מחוץ לישראל בין השנים 1980-1994 והחזיק ברישיון נהיגה תקף בקליפורניה באותה תקופה. עם שובו ארצה לא חידש מיד את רישיונו הישראלי. ערכאת הערעור מסכימה עם קביעתו של בית משפט קמא כי רישיונו של המשיב פקע עקב אי תשלום אגרה, אך חולקת על כך שמדובר בפגם טכני. בית המשפט טוען כי אין לפרש את הסעיף בסעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שעניינו רישיונות שפג תוקפם עקב אי תשלום, כחל ללא הגבלת זמן. בית המשפט מבחין בין אי תשלום אמיתי של האגרה הנדרשת, שהוא עניין פיסקלי, לבין מצב בו הרישיון לא חודש למעלה משנה, תוך הכנסת שיקולים נוספים. במקרה דנן, רישיונו של המשיב לא היה בתוקף זמן רב יותר משנה, ועל פי תקנות התעבורה בישראל, חידושו היה מחייב את המשיב לעבור בחינות ומבחנים, דבר שעשה רק לאחר התאונה. בית המשפט מדגיש כי לא ניתן היה לחדש את רישיונו הישראלי של המשיב רק באמצעות תשלום האגרות שטרם נפרעו, והעובדה שרשות הרישוי חידשה אותו בדיעבד אינה משנה את הזכויות והחובות טרם התאונה. בית המשפט דוחה גם את הטענה כי יש לראות די ברישיונו הזר התקף של המשיב. בית המשפט מגיע למסקנה כי אי חידוש הרישיון הישראלי לא היה פגם טכני, אלא מהותי, ומפעיל את תנאי המדיניות המחייב את הנהג להיות בעל רישיון תקף. לפיכך, הערעור מתקבל, ופסק דינו של בית משפט קמא מתבטל. המשיבים חויבו בהוצאות המערערת ובשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.