ת"א 19443-12-15

תקציר

התיק נסוב סביב סכסוך רכושי בעיר העתיקה בירושלים, בעיקר בשאלת הבעלות וזכויות הדיירות המוגנת. החל מתביעת הבעלות, בית המשפט מכיר בכך שהתובעים הם הבעלים הרשומים של הבניין, ומעביר את נטל ההוכחה לנתבעים אם ברצונם לערער על כך. הנתבעים לא הביאו כל ראיה לסתור את הרישום, ובמקום זאת התווכחו ללא הצלחה על זיהוי הנכס. בית המשפט מקבל את בעלותם של התובעים גם על סמך תעודת שחרור מהאפוטרופוס הכללי, המחוזקת בראיות סקר. בשאלת הדיירות המוגנת, אין חולק כי חמיה של הנתבעת היה דייר מוגן. בית המשפט מכיר בנתבעת (מס' 1) כדיירת מוגנת דחויה, שכן התגוררה עם חמיה שנים רבות לפני פטירתו והמשיכה להתגורר בדירה. בעלה, שהיה דייר נגזר, נפטר. הנתבע השני, שהוא בנו של הנתבע הראשון, אינו זכאי לדיירות מוגנת אך יכול להתגורר בדירה עם אמו. באשר לתביעת התובעים לפינוי בגין אי תשלום דמי שכירות, פסק בית המשפט לטובת הנתבעים, תוך שהוא מביא ראיות לניסיונות לשלם דמי שכירות וסירובם של התובעים לקבלם. התובעים לא הצליחו להוכיח כי הנתבעים סירבו לשלם, ובית המשפט מציין כי שוכר אינו נדרש לחזור על ניסיונות ריקים מתוכן לשלם כאשר המשכיר מסרב לקבל את דמי השכירות. לסיכום, בית המשפט מכיר בתובעים כבעלים החוקיים של הבניין ומאשר את זכויות הדיירות המוגנת של הנתבעים. תביעת הפינוי של התובעים נדחית בשל סירובם לקבל את תשלומי שכר הדירה. ההחלטה מתקבלת ללא הוצאות, מה שמייתר את הצורך בהליכים בשאלת הבעלות.