ת"א 9429-10-21

תקציר

התובעת, שבבעלותה קרקע המיועדת למגורים ולמסחר על פי תכנית ישימה, הגישה בקשה לקבלת היתר מהעירייה הנתבעת לביצוע עבודות עפר ויישור קרקע ללא הקמת מבנים. העירייה חייבה את התובע באגרת בנייה בסך 471,878 ₪ בהתאם להיקף עבודות החפירה הנזכרות בבקשה, המחושב לפי תעריף של 1.20 ₪ למ"ק לפי סעיף 5 לתקנות האגרות. התובעת טענה כי האגרה הייתה צריכה להיות מחושבת בשיעור של 1.20 ₪ למ"ר לפי סעיף 3 לתקנות, החל על עבודות בנייה ופיתוח שאינן כרוכות בבנייה. השאלה המרכזית הייתה האם העירייה גבתה מהתובע את התובע לפי הסעיף הנכון בתקנות האגרות. בית המשפט מצא כי פרשנותה של העירייה לתקנות סבירה ועולה בקנה אחד עם לשונן, תכליתן ובקשת התובע. סעיף 3 מתייחס לסוג מסוים של עבודה או שימוש, לרבות סלילה או הרחבה של כבישים, אשר לא התבקש בבקשת התובע. מנגד, עבודות החפירה והמילוי המבוקשות על ידי התובעת נופלות בגדרו של סעיף 5, החל על עבודות כרייה וחציבה שלא לצורך הקמת מבנה. בית המשפט דחה את טענת התובעת כי ייעודה העיקרי של הקרקע צריך לקבוע את החלק החל, מה גם שהתובעת הפקיעה עצמה מהקרקע בעת הגשת הבקשה להיתר. גם שיקול דעתה של העירייה בפרשנות התקנות זכה לכבוד. משכך, דחה בית המשפט את תביעתה של התובעת והורה לה לשלם לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.