עת"מ 68866-12-18

תקציר

השאלה המרכזית בתיק זה נסובה סביב הסכם משנת 2013 בין עירייה לחברה בנוגע לחיובי הארנונה (רכוש) של החברה, שהעירייה שלחה לאחר ביצוע שומה מתוקנת של הנכס. ההסכם, שנועד ליישב תביעות והתנגדויות שונות משני הצדדים, קבע את סיווגי הנכס ואת שיעורי המס המתאימים לתקופה שתסתיים ב-31 בדצמבר 2017. השאלה המרכזית העומדת על הפרק היא האם תנאי הסכם זה מחייבים את העירייה מעבר למשכו הנקוב. לטענת החברה, העירייה, בכך שהתעלמה מתנאי ההסכם וחזרה לשומה המקורית משנת 2011 לאחר פקיעת ההסכם, פעלה באופן בלתי סביר ובלתי חוקי. מנגד, העירייה מצדיקה את מעשיה בכך שההסכם תקף רק לתקופה הנקובה וכי היא רשאית וחייבת להעריך מחדש את הנכס על פי שומת ארנונה מלאה. השופטת פותחת בהדגשה כי פרשנות השלכות ההסכם צריכה להתחשב באומד דעתם של שני הצדדים, בנסיבות גיבשו ובתפקידה של העירייה כרשות מנהלית. עוד הם מציינים כי הצדדים הגבילו במפורש את משך ההסכם, דבר התומך בעמדת העירייה. עם זאת, השופטת טוענת כי פרשנותה של העירייה, המתעלמת לחלוטין מהקביעות העובדתיות ומההסכמות שנקבעו בחוזה, אינה סבירה. תחת זאת, השופט מציע כי העירייה הייתה צריכה לערוך בדיקה מהותית של העובדות והמידות, שעמדו בבסיס ההסכם, בטרם תקבע שומה חדשה. אי ביצוע כן, לצד הפער המשמעותי בין השומה המוסכמת לבין השומה החדשה, הופכים את התנהלות העירייה לבלתי סבירה ובלתי חוקית. יתר על כן, השופט מדגיש כי הסכמי פשרה, שהושגו לאחר משא ומתן ובחינה מעמיקים, צריכים להיתפס כמשקפים את "מס האמת". לפיכך, לא ניתן לקיים את חריגתה של העירייה מתנאי ההסכם, מיד לאחר פקיעתו, מבלי לספק הצדקות לכך. השופט מסכם כי דרישת העירייה לתשלום ארנונה בשנת 2018 ניתנה שלא כדין ודינה להתבטל. העירייה רשאית לפרסם דרישה מתוקנת לשנת 2018, בהתאם לעקרונות שהותוו בפסק הדין. בנוסף, חויבה העירייה בהוצאות המשפט של העותר, בסך 20,000 ₪.