ה"פ 18003-10-10

תקציר

לאחר בחינת הראיות שהציגו הצדדים, החליטה השופטת לדחות את התביעה ולהסיר את צו העיקול הזמני על הדירה המדוברת. השופטת ביססה את החלטתה על כך שהתובעת לא הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה כי הדירה אכן שייכת לחייב. לדברי השופט, התובע לא הצליח להוכיח קיומם של "אותות מרמה" שיש בהם כדי להצביע על תרמית של החייב בהעברת הדירה על שמו של אדם אחר. יתר על כן, השופטת לא השתכנעה כי הסכם השכירות זויף או כי הוא נחתם לאחר הגשת התביעה. עוד ציינה השופטת כי פרק הזמן הרלוונטי לבחינת נושא הברחת הנכסים היה בסביבות השנים 2004-2005 מועד רכישת הדירה, והתובע לא הצליח להוכיח כי החייב היה חדל פירעון או שננקטו נגדו הליכים משפטיים באותה עת. השופטת התקשתה להאמין שההורים ירכשו דירה עבור בתם בת ה-19 תוך שהם בוחרים שלא לרכוש דירה לעצמם, אך היא לא מצאה כל ראיה המצביעה על כך שעסקת השכירות הייתה פיקטיבית או שהיה הסכם למראית עין. בסיכומו של דבר, הגיעה השופטת למסקנה כי הדירה נרכשה עבור המשיב, אם כי בסיוע כלכלי של הוריה, ולכן היא שייכת לה. בנוסף, דחתה השופטת את שתי הבקשות לצירוף ראיות משלימות, שכן לא מצאה הצדקה לעיתוי הגשתן. חרף חובו של המשיב לתובע שלא שולם, לא ניתן צו להוצאות בשל התנהלות לא תקינה של הצדדים.