ע"פ 712/94

תקציר

בערעור על הרשעתו של אדם שהואשם בביצוע מעשה סדום באדם הלוקה בנפשו, אישר בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. מקרה זה בחן את תוקפה ומשקלה של עדותו של אדם עם פיגור שכלי, ובפרט של אדם עם התפתחות שכלית של ילד בגיל 6-8. למרות הסתירות והעיכובים בעדותה של המתלוננת, בית המשפט לא מצא סיבה לדחות אותה, שכן חוסר העקביות לא פגע באופן משמעותי באמינות. בית המשפט הכיר בכך שמצבו הנפשי של המתלונן ראוי לטיפול דומה לזה שניתן לקטין, ונזקק לראיות תומכות כדי לחזק את עדותו. חיזוק זה נמצא בעדויות אמה ודודה של המתלוננת. בית המשפט העליון הדגיש כי ערכאות ערעור אינן מתערבות בדרך כלל בקביעות מהימנות של ערכאות נמוכות יותר, אלא אם כן מתקיימות נסיבות חריגות. יתר על כן, בית המשפט התווה את העקרונות בנוגע לעדותם של חולי נפש או מפגרים, וציין כי המבחן המרכזי במקרים כאלה כרוך בהבנת החובה החברתית לומר את האמת ולא בקונוטציות הדתיות המסורתיות של שבועה. בית המשפט הגיע למסקנה כי המתלונן עמד בקריטריונים אלה, ולפיכך די בעדותו, הנתמכת בראיות אחרות, לצורך הרשעה. גם הערעור על חומרת עונש המאסר בן השנתיים נדחה, כאשר בית המשפט לא מצא הצדקה חריגה לשינוי העונש למרות הזמן שחלף מאז האירועים. בסופו של דבר נדחה הערעור, תוך שהוא מאשר הן את ההרשעה והן את גזר הדין, ומבטיח כי הצדק ייעשה במסגרת אמות המידה המשפטיות הקיימות.