ת"א 13917-08-20

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את בקשת המבקש למתן רשות להתגונן בתיק שהגיש נגדו המשיב. טענות המבקש, כפי שהוצגו בבקשתו ובחקירתו הנגדית, נמצאו חסרות תוכן ונראו כניסיון לעכב את הבלתי נמנע ולהתחמק מתשלום שכר טרחת המשיב עבור שירותיו המשפטיים. השופט מצא כי טענות המבקש – שכללו טענות לפיהן המשיב לא ביצע פעולות מסוימות, וכי יש לנכות סכומים מסוימים משכר הטרחה – היו חסרות בסיס, ובמקרים מסוימים אף שקריות. המבקש לא הביא כל ראיה שתתמוך בטענותיו, ותצהירו אותגר בהצלחה במהלך החקירה הנגדית. יתר על כן, נקבע כי טענתו העיקרית של המבקש, לפיה לא היה מתקשר בהסכם אילו ידע את החיובים, אינה סיבה מוצדקת ליתן רשות התגוננות, מה גם ששיעורי שכר הטרחה הוצמדו להסכם והמבקש לא העלה כל התנגדות קודם לכן. באשר להסכם שני, נדחתה גם טענת המבקשת כי המשיב לא מילא את חובתו להקטנת נזק. המבקש, שהיה חתום על ההסכם כערב, לא הציג כל נימוק תקף מדוע אין לבצע את התשלומים כפי שהוסכם על ידי הצדדים. משכך, קבע בית המשפט כי טענותיו של המבקש עולות כדי "הגנת בד", ועל כן נדחתה בקשת רשות ההתגוננות. משמעות הדבר היא שניתן באופן אוטומטי פסק דין נגד המבקש על מלוא הסכום הנתבע, הכולל 134,137 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית שנצברו מיום הגשת התביעה ועד לביצוע התשלום בפועל. בנוסף, חויב המבקש לשלם למשיב את הוצאותיו נשוא בקשה זו, בסך 12,000 ₪, בתוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה.