ע"פ 52/51

תקציר

פסק הדין מתייחס למקרה של ש. בכר נ' היועץ המשפטי לממשלה, שם הואשם המערער באי קיום צו הריסה לפי פקודת בניין העיר, 1936. האישום הראשוני נגד המערער היה בגין הפרת פקודת בניין העיריות בכך שהקים מבנה ללא היתר, ועל כך נקנס ונצטווה להרוס את המבנה בתוך 9 חודשים. משלא מילא המערער אחר צו ההריסה, נפתח משפט שני. עם זאת, משפט שני זה הופסק עקב יישום פקודת החנינה הכללית, 1949, אשר חננה את המערער על ההפרה. משפט שלישי הוגש נגד המערער בשנת 1950 בגין אותה האשמה של אי ציות. הכרעת הדין דנה בשאלה האם הצו מהמשפט השני, שהפסיק את ההליכים בשל החנינה, מהווה זיכוי מהאישומים. בית המשפט מגיע למסקנה כי הצו לא היה זיכוי אלא החלטה מנהלית לעצור את ההליכים, בהתחשב בפקודת החנינה. נפסק כי הצו, המכונה "צו ביניים", לא קבע זכויות משפטיות כלשהן ונועד אך ורק להביא לסיומו של העניין. מאחר שהצו לא היה פסק דין לגופו של עניין, אין בו כדי למנוע בחינה מחודשת של כתב האישום. כמו כן, בית המשפט מדגיש כי העבירה של המערער היא עבירה מתמשכת, המתחדשת מדי יום עד להריסת המבנה. לפיכך, עקרון ההשתק, המונע דיון חוזר בשאלה בין אותם צדדים, אינו חל במקרה זה. פסק הדין מדגיש את אופיו המנהלי של צו ההריסה ואת העובדה שהצו הקודם לא היה הכרעה משפטית לגופו של עניין, ולפיכך נדחה הערעור על השבת המשפט השלישי.