ת"א 64241-07-21

תקציר

התיק סובב סביב נכס מסחרי שנמכר לנאשם בשנת 2006. לטענת התובע, הנכס הוקצה לו בעל פה על ידי חברה בבעלות אביו, כחלק ממאמציו להזרים כספים לחברה ולהבטיח את חובותיה. התובע טוען כי הנתבעים, לרבות עורך דינו של האב, המליצו להעביר את הנכס לצד שלישי בנאמנות עד להסדרת ענייניה הכספיים של החברה. עם זאת, הנכס נמכר מאוחר יותר לצד שלישי, מה שהוביל את התובע להגיש תביעה. הנתבעים טוענים כי לתובע אין כל טענה תקפה בנכס ומבקשים לדחות את התביעה על הסף. לטענתם, התביעה סותרת, חסרת שחר והוגשה בחוסר תום לב. בנוסף, הם מעלים את תקופת ההתיישנות והשיהוי כהגנות. השופטת מסכימה עם הנתבעים, ודוחה את התביעה על הסף בעיקר בשל השתק שיפוטי, שכן התובע העלה בעבר טענות סותרות לגבי הנכס בהליכים משפטיים אחרים. שנית, השופט מצטט מעשה של בית המשפט, וקובע כי התביעה הנוכחית מבוססת על אותה עילת תביעה כמו התביעה הקודמת של התובע, שנדחתה. השופטת נוגעת גם בדיני ההתיישנות והשיהוי, ומציינת כי בעוד שהתביעה היא טכנית בתוך תקופת ההתיישנות, השיהוי של התובע בהגשתו אינו מוצדק. יתר על כן, השופט מוצא את עילת התביעה של התובע לא ברורה ולא מספקת, לחילופין תומך בפיטורים. התובע חויב לשלם לנתבעים 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.