בג"צ 97/79

תקציר

נגד העותר, תושב ביר זית, הוצא צו גירוש ללבנון מכוח תקנה 112(1) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, בעקבות מעורבותו בארגונים קיצוניים והסתה לפעילות חתרנית. בעתירה נטען כי התקנה בוטלה בחוקה הירדנית משנת 1952, האוסרת על הגליית אזרחים ירדנים משטח הממלכה. עם זאת, בית המשפט מצא כי התקנה נותרה בתוקף, שכן הוראת המעבר בסעיף 128 לחוקה שימרה חוקים שנחקקו לפני יישומה. בנוסף, דחה בית המשפט את הטענות כי התקנה חדלה להתקיים עם תום המנדט, שכן סמכויות השליטים הקודמים עוברות לצבא הכובש. בית המשפט מצא גם כי צו הגירוש אינו סותר את סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית, שכן הוא נועד להגן על שלום הציבור ואינו שרירותי או לצורכי עבודת כפייה. יתר על כן, טענתו של העותר כי לא היווה איום על הסדר הציבורי עמדה בסתירה בתצהירים של גורמי ביטחון, אשר בית המשפט מצא מהימנים יותר מהצהרות הפרופסורים התומכים בעותר. השופט סטרמן, השופט שמגר והשופט כשר הסכימו עם ההחלטה לדחות את העתירה ולהסיר את צו הביניים, והדגישו כי אל לו לבית המשפט להתערב בשיקול דעתו של המפקד הצבאי בעניינים אלה.