רע"א 5512/09

תקציר

פסק הדין נסוב סביב השאלה האם עוצר חלקי שהוטל בבולגריה וברומניה בתקופה מסוימת יכול להיחשב כ"שלילת חירות" לפי סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני. המשיב טען כי העוצר אינו מהווה שלילת חירות, וטען כי לצורך סיווג כזה נדרשות הגבלות נוספות מעבר לשעות העוצר. עם זאת, פסק הדין היטיב עם המבקשים בכך שהחזיר על כנו את החלטת ועדת הערר, שהכירה בכך שעוצר כזה אכן עלול לעלות כדי שלילת חירות נוכח התנאים המגבילים שהטילו, בדומה לחיים במעצר. בית המשפט הדגיש כי ניתן לראות בחיים בתנאי עוצר ממושכים – שבהם התנועה הוגבלה קשות – כ"מעין שלילת חירות". תפיסה זו מתיישבת עם פרשנויות משפטיות רחבות יותר, המרחיבות את היקף שלילת החירות כך שיכלול הגבלות חמורות על חירות הפרט, גם ללא מעצר מתמיד. בית המשפט הגיע למסקנה כי עוצר היסטורי זה, בנסיבות מלחמתיות מאיימות, עמד לא רק בתנאים של הגבלה, אלא גם של שלילת חירות, ובכך פגע בזכאותם של הניצולים לפיצויים. פסק הדין הואץ בשל הצורך הדחוף לפתור את תביעות הניצולים במהירות. פסק הדין התייחס גם לתכלית החברתית של חוקים הנוגעים לנכים מרדיפות הנאצים, תוך הכרה בהשלכות הרחבות יותר של חיים בתנאי עוצר קשים. בסופו של דבר התקבל הערעור, תוך שהוא מחזיר על כנו את החלטת ועדת הערר ופוסק הוצאות משפט למבקשים.