ת"א 5699-11-10

תקציר

בתביעת לשון הרע בה היה מעורב רו"ח מנירב, נדרש בית המשפט לשלוש שאלות עיקריות. ראשית, האם פרסום שני מיילים מהווה עוולת לשון הרע. המיילים, שהיו חלק מקמפיין שלילי במהלך הבחירות לנשיאות הלשכה, נחשבו ללשון הרע; עם זאת, הגנת "אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע הגנה על המייל הראשון, שכן הוא התבסס על עובדות אמת למרות התנגדותו של מנירב. המייל השני, לעומת זאת, הכיל טענות כוזבות על טענות חמורות בבוררות ולכאורה צו איסור פרסום, מה שהופך אותו ללא מוגן. השאלה השנייה זיהתה את הגורמים האחראים מבין הנתבעים לעוולה הקשורה למייל השני. נקבע כי היועצים האסטרטגיים ויועץ התקשורת נושאים באחריות מאחר שהכינו והפיצו את המיילים מבלי לאמת את המידע. למרות שיועץ התקשורת סיטרין הכחיש את מעורבותו, הראיות הצביעו על כך שהוא שיתף את המייל השני עם עיתונאי, מה שהפך אותו לאחראי. השאלה השלישית נגעה לקביעת הפיצוי הראוי למנירב, שלא הביא ראיות לנזק כלכלי אלא טען לנזק לא ממוני. בית המשפט פסק פיצויים ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, תוך חלוקת האחריות בין היועצים האסטרטגיים לבין יועץ התקשורת לפרסומים. פסק הדין הדגיש את חשיבות אימות המידע בקמפיינים שליליים ושקל גורמים מקלים ומחמירים בפסיקת סכומי פיצויים. למרות שדחה את הטענות נגד חלק מהנתבעים, הדגיש בית המשפט את הצורך באחריותיות וביושרה במערכות בחירות.