עמ"ש 4294-03-20

תקציר

בפסק הדין קיבל בית המשפט לערעורים באופן חלקי את ערעורו של המערער, ושינה את פסק הדין הקודם בכך שהכיר במערער ובמנוח כידועים בציבור החל מיום 1.1.1999, וקבע כוונה לחלוק בנכסים פרטיים, אך לא בנכסים עסקיים. בית המשפט מתח ביקורת על בית משפט קמא על כך שלא התייחס די הצורך למורכבות היחסים ולא יישם מבחן דו-שלבי יסודי הבוחן הן את מעמדם המשפטי של בני הזוג והן את כוונתם לחלוק בנכסים. מסקנותיו של בית משפט קמא, שאינן עולות בקנה אחד עם ממצאיו שלו ועם תקדימי בית המשפט העליון, הביאו לבחינה מחודשת של השאלה האם חייהם המשותפים של בני הזוג מרמזים על בעלות משותפת בנכסים. למרות שראיות משמעותיות תמכו בנכסים פרטיים משותפים, המערערת לא הוכיחה את כוונת המנוח לחלוק בנכסים עסקיים. בית משפט קמא קבע תחילה כי המנוח, למרות קשר ארוך שנים, לא התכוון לכלול את נכסיו העסקיים ברכוש המשותף. ערכאת הערעור הורתה להעביר את התיק למומחה מתחום החשבונאות על מנת שיעריך את היקף והיקף הנכסים המשותפים תוך ביסוס זכויותיה של המערערת. השופטים, ש' ג'יוסי, ח' שרעבי וא' אלון, הסכימו פה אחד, והמשיבים חויבו לשלם למערער שכר טרחת עורך דין. כמו כן, הפרסום הותר ללא חשיפת פרטים אישיים, תוך שימת דגש על פרטיות הצדדים המעורבים.