ע"א 8313/06

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב תאונת דרכים שהסתיימה במותה של צעירה, המנוחה. המערערת, בתו של המנוח, הגישה תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עם זאת, המשיבים, נהג הרכב וחברת הביטוח שלהם, טוענים כי המנוח גרם לתאונה במתכוון, ובכך פוטר אותם מאחריות. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, בהנחה שהמנוח אכן התאבד והציג די ראיות לביסוס טענה זו. לפיכך, הערעור מגיע לערכאה גבוהה יותר. בית המשפט העליון בוחן בקפידה את הראיות שהוצגו, בהתחשב בנטל ההוכחה הרובץ על המשיבים. נקבע כי הגדרת תאונת דרכים בחוק אינה כוללת מקרים של מעשים מכוונים המביאים לפגיעה. בית המשפט דן בפסקי דין קודמים במקרים דומים, תוך שימת דגש על הרף הגבוה הנדרש להוכחת פגיעה עצמית מכוונת. נפסק כי המשיבים לא הביאו ראיות מספיקות כדי להוכיח, במאזן הסתברויות, כי המנוח התכוון להתאבד. בית המשפט מכיר בסבירות גרסת המשיבים לאירועים, אך מוצא כי היא רק אפשרות אחת מתוך מספר אפשרויות. קריטי לפסק הדין הוא ההתחשבות בהיסטוריה הרפואית של המנוחה, לרבות ניסיון התאבדות שנים לפני התאונה, כמו גם מאבקיה הנפשיים וצריכת האלכוהול ביום האירוע. בית המשפט מגיע למסקנה כי נסיבות אלה, יחד עם היעדר סיבה נראית לעין לתאונה, אינן מצביעות באופן חד משמעי על כוונה אובדנית. יתר על כן, בית המשפט מדגיש כי חוסר תשומת הלב של הולכי הרגל, שייתכן שנגרם כתוצאה מהשפעת אלכוהול, הוא הסבר סביר יותר לתאונה. מאחר שהמשיבים לא עמדו ברף ההוכחה הנדרש, הערעור מתקבל, והתיק מוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך בחינת הפיצויים. בנוסף, חויבו המשיבים בהוצאות טרחת עורך דינו של המערער והוצאות משפטו.