ר"ע 641/85

תקציר

בפסק הדין של בית המשפט העליון מיום 24.12.85 דן בית המשפט במקרה של פער משמעותי בין הערכת נכות פסיכיאטרית שניתנה על ידי ועדה של המוסד לביטוח לאומי לבין מומחה פרטי בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הוועדה קבעה 10% נכות פסיכיאטרית, בעוד מומחה חיצוני טען כי מדובר ב-50%. בית המשפט המחוזי התיר למשיב להציג ראיות כדי לערער על קביעת הוועדה, והביא להגשת ערעור. בית המשפט העליון הדגיש כי על פי סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, יש להתיר ראיות לסתור נכות שנקבעה בחוק רק בנסיבות חריגות, כגון פגמים פרוצדורליים או שינויים מהותיים במצבו של הנפגע. בית המשפט קבע כי סתירות בין חוות דעת רפואיות בלבד, מהותיות ככל שיהיו, אינן מהוות סיבה מיוחדת להצגת ראיות סותרות, שכן החקיקה נועדה להימנע מהאתגר של שקילת הערכות רפואיות סותרות. כתוצאה מכך, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי, החזיר את ההסתמכות על הקביעה המקורית של הוועדה ל-10% נכות והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי להכרעה לגופו על יסוד קביעה זו.