בר"מ 2962/21

תקציר

במקרה דנן, החליט בית המשפט להתייחס לערעור כאילו ניתנה חופשה לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, ותקנה 34 לתקנות בתי המשפט המנהליים (סדרי דין), התש"ס-2000, ובכך קיבל את פסק הדין בערעור. השיקול העיקרי היה מאזן הנוחות, לטובת המערער. המערער טען כי שלילת רישיונו פוגעת בזכותו לקיום מינימלי בכבוד, שכן מוטלות עליו חובות כלכליים, לרבות פרנסת משפחתו, בעודו מרצה עונש עבודות שירות ומסתמך על גמלת הבטחת הכנסה. המשיב לא חלק על מאבקיו הכספיים, אך טען כי עם סיום עבודות השירות, נחלשה עילת צו הביניים. בית המשפט מצא כי שלילת רישיונו של המערער גרמה לנזק משמעותי ללא קשר להוכחת תלות כלכלית מלאה בו. המשיב טרם הגיש תגובה לערר שהוגש בינואר 2021, דבר שהשפיע על ההחלטה. המערערת החזיקה ברישיון א/5 משנת 2010, והרישיון חודש באופן שוטף עד להחלטה בשנת 2019 שלא לחדשו בשל תיקים פליליים קודמים, האחרונה הסתיימה בשנת 2018. בית המשפט ציין כי מאז לא התעוררו מקרים חדשים, והמשיב הצהיר בעבר כי אם המערער יישאר חופשי מחיובים חדשים למשך שנה, ניתן יהיה לחדש את הרישיון – תקופה שחלפה מאז. בהתחשב במעמד הרישיון ארוך השנים של המערער, בית המשפט ראה במצב זה חריג, המצדיק סעד זמני. בית המשפט החליט על הארכת תוקפו של רישיון א/5 בשישה חודשים והורה למשיבים לזרז את תגובתם על מנת להבטיח שהערעור יתנהל בהקדם. לא נפסקו הוצאות, והחלטה זו ניתנה ביום 1.6.2021.