בג"צ 5241/16

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית עתירה להתערב בהחלטות של בית דין דתי, ובפרט בית דין שרעי לערעורים. העותרים, שהועברו מתפקידיהם כנאמנים של הקדש דתי אסלאמי, ביקשו לערער על הדחתם ועל ההוראות שניתנו ליורשם. עם זאת, בג"ץ לא מצא עילה להתערב בהחלטות בית הדין הדתי, שכן מדובר בתרחיש חריג ומוגבל. בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור של בתי דין דתיים ומתערב רק במקרים מובהקים של חריגה של בית הדין הדתי מסמכותו, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או חריגה מהחוקים החלים. במקרה זה, החלטות בית הדין הדתי היו בתחום סמכותם, לרבות הניהול הפנימי של ההקדש. העותרים חכרו חלקים מאדמות ההקדש למשך 99 שנים, דבר שבית הדין הדתי ראה בו הפרה של חובות הנאמנות שלהם כנאמנים. בית המשפט ביסס את החלטתו על חוקי השריעה ותנאי הקמת ההקדש. בג"ץ הדגיש כי הנאמנים היו צריכים לקבל אישור מוקדם מבית הדין הדתי להסכם הפיתוח, אך לא עשו כן. טענות העותרים בדבר הסכמה מכללא של המוטבים ובית המשפט נדחו, שכן בית הדין הדתי קבע במפורש בהחלטות קודמות כי ההסכם מעולם לא הובא לאישור. בג"ץ גם לא מצא פגמים פרוצדורליים בהחלטות בית הדין הדתי והגיע למסקנה כי ניתן לעותרים שימוע הוגן. לאור ממצאים אלה, הציע שופט בג"ץ לדחות את העתירה ולהורות לעותרים לשלם למשיבים הוצאות בסך 16,000 ₪. סגן הנשיא מלצר הסכים והדגיש את הימנעותם התמוהה של הנאמנים מלהביא את הסכם הפיתוח לאישור בית הדין הדתי.