ע"ז 67740-12-18

תקציר

מדובר בפסק דינו של שופט צוואות בשני מקרים נפרדים הקשורים לצוואות של שני אנשים שנפטרו. במקרה הראשון, השופט פוסק לטובת התנגדות הנתבעים לרצונה של אישה מבוגרת, בשל ספקות סביב הנסיבות בהן נערכה הצוואה, דבר המצביע על השפעה בלתי הוגנת או חוסר הבנה מצד המנוח. השופטת מקבלת את הטענה כי המנוח, שהיה אנאלפבית ולקוי פיזית, לא הבין את מהות הצוואה או את ההשלכות של החתימה עליה, מה גם שהיו דיווחים סותרים על האירועים שהובילו לחתימתה. זאת ועוד, עורך הדין שניסח את הצוואה פעל באופן בלתי ראוי ולא הפגין ניטרליות, דבר המטיל ספק נוסף בתוקפה של הצוואה. השופט מורה לתובע, שהוא הנהנה העיקרי בצוואה, לשלם לנתבעים הוצאות בסך 45 אלף שקל. במקרה השני, השופט פוסק נגד הבקשה להכיר בצוואה בעל פה לכאורה של אדם אחר שנפטר. המבקש, בנו של המנוח, טוען כי אביו התכוון להוריש לו את כל רכושו, כפי שבא לידי ביטוי במספר התבטאויות של המנוח לפני מותו. עם זאת, השופט קובע כי המבקש לא סיפק ראיות מספיקות כדי למלא את הדרישות החוקיות לצוואה בעל פה תקפה. לגופו של עניין, המנוח לא עמד בהגדרה של "שכיבה מן הרע" – מונח המעיד על מצב רפואי קריטי – והמבקש לא הוכיח כי המנוח חש שהוא עומד בפני מוות קרוב. בנוסף, אין תיעוד או זיכרון דברים של הצוואה בעל פה לכאורה, והיא גם לא הופקדה אצל הרשם לענייני ירושה, כנדרש בחוק. השופט גם מטיל ספק בעיתוי הגשת תביעת המבקש, וסבור כי מדובר בתגובה להתנגדות הנתבעים לצוואה אחרת. המבקש חויב לשלם לנתבעים הוצאות בסך 25,000 ₪.