ת"א 6039/04

תקציר

התובע, דוד, תבע את בת דודתו לילי ואת בעלה לשעבר שמואל על דירה שלטענתו קנה משמואל. הדירה מעולם לא נרשמה על שמו של דוד, ולילי טענה כי מעולם לא נמכרה לו. דוד ושמואל העידו כי המכירה בוצעה בעל פה בשל יחסי האמון ביניהם. עוד טען דוד כי לילי ידעה על המכירה ואף הסכימה לה, אך בהמשך ניצלה לרעה את מעמדה כבעלים הרשום של הדירה. לילי טענה כי התביעה התיישנה ויש לדחותה, בשל השיהוי בהגשה, וכי לא היה הסכם כתוב כנדרש בחוק. היא גם הכחישה את המכירה, טענה כי המכתב שכתבה לדוד הוכתב על ידי שמואל, וכי כל המצב נבע מהלוואה שדוד נתן לשמואל. השופט בחן ביסודיות את הראיות והעדויות ומצא את גרסתו של דוד אמינה יותר. הוא הגיע למסקנה כי נסיבות המקרה מצדיקות חריגה מחובת הכתב בעסקאות מקרקעין, וקבע כי לילי ושמואל חייבים ביחד ולחוד בפיצוי דוד. השופט הורה להם לשלם לדוד את שווי הדירה, שהוערך ב-2,457,000 שקל, ואת דמי השכירות בסך 379,080 שקל. באשר לתביעתו של דוד נגד הבנק, שרשם משכנתא על הדירה מבלי לדעת על תביעתו של דוד, קבע השופט כי הבנק פעל כדין ובתום לב. לפיכך נדחתה התביעה נגד הבנק ודוד חויב לשלם לבנק שכר טרחה בסך 20,000 ₪. לבסוף, התנצלה השופטת בפני הצדדים על האיחור במתן פסק הדין בשל נסיבות אישיות, והורתה למזכירות לטפל בשכר הטרחה כנדרש בחוק. פסק הדין ניתן לטובתו של דוד ביום 6.8.2009.