ע"א 25740-04-13

תקציר

הערעור הוא על קביעה כי על המערער, בנה של אשתו המנוחה של הבעלים המקורי, לפנות את הדירה בה הוא מתגורר, שבבעלות המשיבים; המשיבים הם בנו של הבעלים ונכדתו של הבעלים מבן אחר שנפטר. אמו של המערער נישאה לבעל הדירה כעשרה ימים לפני שהדירה נרשמה על שמו בלבד. צוואת הבעלים הורישה את הזכויות בדירה לשני בניו, לרבות אבי המשיבים, והעניקה לאמו של המערער את הזכות להתגורר בדירה עד סוף ימיה, תוך חיוב בתשלום מיסים ומזונות. לאחר פטירת הבעלים הפכו בניו לבעלים הרשומים, ולאחר פטירת אבי המשיבים עבר חלקו לנכדתו של המשיב . בית משפט קמא קבע כי אמו של המערער אינה דיירת מוגנת ועל כן המערערת אינה יכולה לרשת ממנה מעמד של דיירת מוגנת. המערער ערער על החלטה זו, וטען כי התיק היה צריך להידון בבית המשפט לענייני משפחה, כי אמו היא דיירת מוגנת, וכי ההחלטה גרמה עוול לו ולאמו המנוחה עקב דחיית תביעתה מחמת התיישנות. עם זאת, ערכאת הערעור אישרה את פסק דינו של בית משפט קמא, ולא מצאה כל בסיס משפטי לתמוך בטענות המערער. ערכאת הערעור הסכימה עם בית משפט קמא כי אמו של המערער אינה דיירת מוגנת, וכי חלה התיישנות על תביעתה, שהוכרעה כדין על פי הנסיבות. בית המשפט הורה למערערת לפנות את הדירה עד ליום 15.10.13 ועודד את המשיבים למלא אחר המלצת בית משפט קמא לממן את דמי השכירות של המערערת עבור דירה דומה למשך 24 חודשים. ההוצאות לא נפסקו לאף אחד מהצדדים.