תא"ק 49236-02-20

תקציר

פסק הדין דן במעמדה המשפטי של מחלוקת ארנונה בין עירייה לבעל נכס. העירייה הגישה תביעה לארנונה כללית נגד הבעלים, שעקב אחר הליך ההשגה והערר הקבוע בחוק הערר לארנונה. הבעלים טען כי יש לתת לו רשות להתגונן בטענה שלא קיבל הודעות כדין על שומת הארנונה, וכי הנכס סווג באופן שגוי, מה שהוביל לשיעור מס שגוי. עם זאת, בית המשפט מצא כי הבעלים אכן קיבל הודעות ואף העלה טענות אלה במהלך הליך הערעור. מאחר שוועדת הערר כבר דחתה טענות אלה בהחלטה שיפוטית, קבע בית המשפט כי אין לו סמכות לדון בהן. השופט הדגיש כי טענות הבעלים היו צריכות להיות מופנות לבית המשפט לעניינים מנהליים, שכן ניתן היה לערער על החלטת ועדת הערר שם. כמו כן, נדחתה גם טענת הבעלים כי שומת המס אינה סופית, שכן הבעלים ידע על החלטת ועדת הערר אך לא פעל על פיה בתוך לוחות הזמנים שנקבעו. בסופו של דבר דחה בית המשפט את בקשת רשות ההגנה והורה לבעל הנכס לשלם לעירייה 172,896 שקל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. השופטת בחרה שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים בשל הגשת התביעה החפוזה על ידי העירייה בטרם הסתיים הליך הערעור.