ע"א 2585/00

תקציר

פסק הדין הנדון הוא פרי תביעת פינוי שהגיש המשיב – בעל הדירה – כנגד המערער – הדייר. התביעה הוגשה בעילה של נטישה, בטענה כי המערער לא שהה בדירה במשך שלוש שנים. בית משפט השלום פסק תחילה לטובת המשיב, אך על ההחלטה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. פסק הדין בערעור ביטל את פסק הדין הקודם והחזיר את הדיון לבית משפט השלום להמשך בדיקה. בית משפט השלום, בפסק דינו החדש, צידד במשיב, בקובעו כי חזרתו הזמנית של המערער לדירה במהלך המשפט אינה שוללת את טענת הנטישה. המערערת, אישה מבוגרת חולת פרקינסון, טענה כי היעדרותה מהדירה נבעה ממחלתה ולא הצביעה על היעדר כוונה לחזור. מנגד, המשיבה, אף היא קשישה בעלת הכנסה זעומה, טענה כי המתינה בסבלנות שלוש שנים בטרם נקטה בהליכים משפטיים. בית המשפט המחוזי, לאחר שניתח את הפסיקה בנושא ובהתחשב בנסיבות, הגיע למסקנה כי המשיב לא הביא ראיות מספיקות לכך שהמערער עזב את הדירה לצמיתות ולא הייתה לו כל כוונה לחזור. בית המשפט הדגיש כי היעדרותה של המערערת לא הייתה מרצון וכי יש לפרש את הכוונה לחזור לטובת השוכר. בסופו של דבר, הערעור התקבל, צו הפינוי בוטל, והמשיב חויב לשאת בהוצאות המשפט של המערערת. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי השופטים, המשנה לנשיא יהושע גרוס, השופטת אסתר קובו והשופטת מיכל רובינשטיין.